שבת 24/10/2020

רגעים של צמיחה – מסע בין מילים שמצליחות לגעת

יש טקסטים שתופסים אותנו חזק ומאירים בנו חלק קטן, עמוק בתוך עצמנו. ניר שבי, מנהל מערך ידע מניסיון, בקבוצת "שכולו טוב", פותח את הלב ומשתף במסע הפנימי אותו חווה בעקבות מאמרה של ד"ר פטרישיה דיגן "החלמה וקשר התקווה".
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

“אם הרחקתי לראות לכת מקודמיי, הרי זה משום שעמדתי על כתפיהם של ענקים”

אייזיק ניוטון

אני אוהב לקרוא אבל לא תמיד מצליח. לרוב בזמן קריאה אני גולש למחשבות אישיות משלי. במידה ומה שאני קורא באמת מעניק לי השראה, אז אני מוצא את עצמי קורא שוב ושוב את אותן פיסקאות עד שהחיבור האישי שלי לכתוב מספיק חזק כך שאני מצליח לצמוח באופן אישי.

אשתף אתכם בתהליך אישי שחוויתי בזמן הקריאה של ההרצאה “החלמה וקשר התקווה” מאת ד”ר פטרישיה דיגן בוועידה השישית לבריאות הנפש באוסטרליה משנת 1996.

“אבל הנה אנחנו יחד, התכנסנו, עובדים סוציאלים ליד בני משפחה היושבים ליד קובעי מדיניות שיושבים ליד מנהלי תיקים, היושבים ליד אקדימאים שיושבים ליד משתמשים”.

איזו תמונה מתוארת פה. רגע מושלם בו כולם יחד וכל אחד מקבל ומכבד את השני. מתמודדי נפש לצד אנשי מקצוע וקובעי מדיניות וכולם מקבלים וקשובים אחד לשני. אני מודה שבתור מתמודד נפש לקח לי יותר מעשור של התמודדות קשה וכואבת להתחיל לתת אמון במלווים שלי. הרבה שנים הלכתי עם תחושה שאין איש מקצוע אשר יכול להבין על חיי הכואבים. רק אחרי המון נפילות לתהומות נפשיות הפנמתי שאולי הוא לא חייב להבין, אולי מספיק שאאפשר לעצמי להושיט יד חזרה ליד שמושטת אלי ואבחר לכאוב יחד. וכיום כשאני איש מקצוע בעצמי אני מתאמץ בכל יום להפוך את היוצרות מחדש ולזכור שאם כמקבל שירות אני יכול לקבל את העובדה שאיש המקצוע יכול ללכת איתי בדרכי, כך אני כאיש מקצוע מסוגל לשמוע, להקשיב ולקבל את דרכם של מקבלי השירות אותם אני מלווה.

“אם אנו שותלים זרע במדבר ורואים שאיננו צומח, האם אנו שואלים: ‘מה לא בסדר עם הצמח?’. לא! הקשר האמיתי הוא להסתכל על הסביבה ולשאול: ‘מה בסביבה צריך להשתנות על מנת שהזרע יוכל לצמוח?’. הקשר שאנו בתוכו הוא להפסיק לבדוק מה לא בסדר עם שורדי המערכת הפסיכיאטרית ולשאול: ‘איך ניצור סביבה אנושית, מלאת תקווה ויחסי אנוש בריאים בה אנשים יוכלו לגדול?'”.

מאות פעמים שמעתי וקראתי את הפיסקה הזאת ועדיין היא מרגשת אותי כשהיא באה בפשטות בועטת ומגדירה את דרך הכוונות הנכונה שצריכה להיות לטעמי לכל איש מקצוע בתחום השיקום. זה יהיה יומרני מצידי לומר שאני מכוון כך אל מול כל עשייה חדשה שלי בתחום, אבל אני מודה שלי לטעמי קל יותר בשל היותי מתמודד נפש בעצמי. אני יכול לשים את עצמי במקום של מקבל השירות לשאול מה היה טוב בשבילי וכך להיות יותר מדויק בכוונותיי. עם זאת בא קושי גדול שבכל פעם שאני שם את עצמי במקומם של מקבלי השרות בכדי להבין מה נכון ומה פחות, אני מחטט בפצעיי האישיים ומגלה שוב את כאבי. זו הדילמה האין סופית של טיפוח ופיתוח ידע מניסיון אישי.

“אבל רובנו חזרנו הביתה וגילינו שהכל השתנה. החברים שלנו פחדו מאיתנו ונעדרו באופן מוזר. הם היו יותר מדי זהירים לידינו. המשפחות שלנו היו אכולות כאב וקרועות ברגשי אשם. הם לא ישנו ועיניהם היו נפוחות מדמעות. ואנחנו היינו מותשים. אך רצינו לנסות. ואני מעידה, עם כל האומץ שיכולנו לגייס ניסינו לחזור לעבודה וללימודים, ניסינו לאסוף את פיסות חיינו, והתפללנו לחוזק ולהתמדה כדי להמשיך ולנסות. נראה היה שאלוקים מחריש לתפילותינו. המצוקה הנוראה חזרה, וחיינו התנפצו מחדש”. 

הקטע הקשה שמתואר פה מחזיר אותי בזכרונותיי לסוף האישפוז הראשון שלי שארך שנה וארבעה חודשים. חזרתי לבית ההורים בלית ברירה. אומנם בתוכי הייתי מלא אופטימיות שהכול יסתדר, אבל מהר מאד הבנתי שלא. בזמן שאני לא נירדמתי במחלקות בית החולים הפסיכיאטרי עצב הוריי ומשפחתי העפיל על כל אופטימיות אשר הגעתי איתה. הסיכוי היחיד שלי להתחיל חיים היה לעזוב את בית הוריי כשהכוחות שלי אפסיים. דווקא מתוך חוסר הכוח העזתי לא לקבל יותר את האי אפשר ואת הלא מסוגל. הפכתי ללוחם אור שמאמין ביכולותיי ובזכותי לפול ולקום כמה שרק אצטרך.

“האם אימצנו את המושגים: “כבוד הסיכון” ו- “הזכות להכשל”? לאנשים נורמליים באופן כרוני, אשר לא תויגו עם מחלת נפש, מרשים לעשות החלטות שגויות, ללא תובנה, כל הזמן. הדוגמא החביבה עלי היא אליזבת טיילור אשר התגרשה עכשיו בפעם השמינית. יכולנו לומר: “אין לה תובנה. היא לא לומדת מנסיון העבר.” למרות זאת, כאשר תפנה לחתונה השמינית שלה, שום קבוצה של אחיות סיעודיות עם זריקת פרוליקסין לא תנחת עליה, למען טובתה שלה. אך רק שוו בנפשכם מה יקרה אם אדם עם בעיות פסיכיאטריות יגיד לצוות המטפל שהם חושבים להתחתן בפעם התשיעית. אנשים לומדים ולפעמים אינם לומדים מכשלונות. עלינו להיזהר ולהבדיל בין אדם אשר לדעתנו עושה טעות ובחירה שגויה לבין אדם אשר באמת בסכנה”. 

לאחר הקריאה של הקטע העמוק הזה אני ניזכר שאני איש מקצוע ככל אנשי המקצוע. אני עושה טעויות אני מפחד על מקבליי השירות שאני מלווה. כן, הרבה פעמים אני בטוח שאני יודע מה הדרך הנכונה למישהו אחר. כשאני נותן שירות אני מזכיר לעצמי כול הזמן, לנשום ועוד לנשום לפני שאני נותן עצה, אפילו כשאני בטוח שהעצה שלי מדוייקת ונכונה. אני ניזכר בעשרות הכשלונות שלי, במאות הנפילות שלי ובאלפי הבחירות השגויות שלי, אז מי אני שאעצור מקבל שירות ללכת בדרכו האישית כשלי ברור שהוא הולך ליפול. הרי אני צמחתי מכישלונות מפוארים ביותר.

“כפי ששושנת הים מלמדת אותנו, עבודת הצמיחה היא איטית וקשה, אך התוצאה היא יפה וקסומה. בחרנו בעבודה קשה מאוד. לפעמים אני חושבת שאנחנו קצת מוזרים אם בחרנו בכיוון זה של עבודה. כוונתי שמחשבים אינם דורשים מאיתנו לגדול, והתשלום יותר טוב. אבל אנחנו ממשיכים בעבודה זו ונאמנים לה. למה? בגלל שאנחנו חלק מקשר התקוה ואנחנו רואים בפנים של כל אדם עם בעיות פסיכיאטריות חיים אשר מחכים לאדמה טובה לגדול בה. אנחנו מחוייבים ליצירת אותה אדמה. ואני מברכת אתכם. אני מברכת את הרוח החזקה והעקשנית של אנשים עם מגבלות פסיכיאטריות. אני מברכת את צלם האנוש שבתוך כל אחד מאיתנו. אני מברכת על התקוה”.

אני חייב לסיים בציטוט ממלא תיקווה. כשאני קורא את כתביה והרצאותיה של ד”ר פטרישיה דיגן אני מתמלא תקווה שאפשר לטפח קשר של תקווה ושל אמון בין נותני ומקבלי השירות. בשביל ליצור את הקשר המיוחד הזה חייבים לערבב תפקידים. חייבים לתת למקבלי השירות הזדמנויות כנות למשוך בחוטים ולהיות חלק ממעצבי המדיניות. גם למקבלי השרות יש פה תפקיד גדול. נתינת אמון, והרתמות אמיתית לשיתוף פעולה עם נותני השירות. אני חוזר למטפורת הזרע והסביבה שצוטטתי לפני. כנותן שירות עלי להיות מכוון ליצור סביבה אנושית, מלאת תקווה ויחסי אנוש בריאים בה אנשים יוכלו לגדול ואילו כמקבל שירות עלי להרים את ראשי, לפקוח את עיני ולשאוף את אויר הסביבה החדשה.

?האם הכתבה עניינה אותך
0
5

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.