יום שני 25/10/2021

רואים רחוק רואים שקוף

שיחת עומק לכבוד שבוע בריאות הנפש מאת קבוצת בעלי ידע מניסיון של קבוצת שכולו טוב
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

“השבוע מתקיים שבוע בריאות הנפש הבינלאומי. זו הזדמנות לכל אדם להביט פנימה ולשאול את עצמו, כיצד הוא רואה אנשים עם מגבלה נפשית. אנחנו קבוצת בעלי ידע מניסיון העזנו להביט פנימה ולשאול את עצמנו שלוש שאלות אשר בזכותן שוחחנו בכנות, בפתיחות ובגילוי לב אמיתי על אנשים עם מגבלה. גילינו שאנשים עם מגבלה לעיתים שקופים בעיניי החברה, לעיתים שקופים בעיניי עצמם ובעיקר שאין אדם בעולם ללא קושי או מגבלה שאפשר לטעות ולא לראות אותו.

מה אנחנו מרגישים כשאנחנו פוגשים אדם עם מגבלה פיסית שניראית ברור לעין?

לעיתים אנו חושבים שהאדם שמולנו מסכן. כמובן שלא ממקום מתנשא אלא ממקום שרואה את הקושי הפיסי שלו ורובנו חשבנו כיצד אני יכול לעזור לאדם עם מגבלה שכזו. פה עלתה השאלה החשובה: האם האדם עם המגבלה הפיסית רוצה את עזרתנו? עבור מי אנחנו כל כך מעוניינים להושיט יד? האם עבור האדם שספק אם ביקש עזרה או האם עבור עצמנו?

בנוסף הבנו שכמו רוב האוכלוסיה אנו סלחנים לאנשים עם מגבלות פיסיות. לדוגמא: אם נמתין בתור אצל רופא והאדם שלפנינו יעכב את התור. בתחילה נתרגז כמו כל אדם מן השורה, אך ברגע שיצא אדם עם קביים לדוגמא, לא נעיז לבטא את הרוגז שהצטבר אצלנו בזמן ההמתנה לרופא.

כמה קשה וכמה מפתה לשאול אדם עם מגבלה פיסית האם הוא צריך את עזרתנו. כמובן שאם הוא יענה להצעתנו נעזור בשמחה אך אם יסרב לה אנו עלולים למצוא עצמינו מובכים, ואולי נרצה פשוט להיעלם, כמה קשה פשוט לשאול ולהיות שלמים עם התשובה שמקבלים. גם הצד ההפוך הוא קשה להסבר: גם לנו, אנשים עם מגבלה נפשית יש כרטיס נכה עם זכות לא לעמוד בתור. אנחנו לרב אנחנו לא משתמשים בו מפני שכשאנחנו כן “שולפים” את הכרטיס ועוקפים כמות אנשים רבה אשר מחכה בתור. יכול להיות אדם אשר עשוי לצעוק “היי, למה אתה עוקף את כולנו? אתה לא נכה אן משהו?” לך תסביר לאדם כעוס שיש דברים שרואים ויש דברים שלא רואים. זו הבנה מייאשת של אנשים עם מגבלה נפשית, “המגבלה השקופה”.

אחד הסיפורים החשובים שסיפרנו בפגישה הוא על מורה בארצות הברית שהור אדם עם מגבלת הטורט. הסיפור שלו מרתק. כבר כשהיה ילד הוא הבין את כוח החשיפה וחוסר הבושה בניגוד להסתרה. עוד כשהיה ילד הוא ידע שילך ללמוד הוראה. חישבו, מורה שמידי פעם צועק, מקלל ומאבד שליטה וכל זאת ללא כוונה ברורה. אנחנו בטוחים שהוא מטפח דור תלמידים עם יותר פתיחות, חיבה לאחר וכמובן הרבה פחות סטיגמה לשונה מהם.

מה אתם חושבים שאנשים עם מגבלה פיסית חושבים עלינו, אנשים עם מגבלה נפשית?

חשבנו על כך שאנשים עם מגבלה פיסית הניראית לעין לעיתים חשים שלא רואים אותם, לא מלשון חוסר ראייה אלא במובן שלא בהכרח יקבלו אותם לעבודות, או לא יפתחו בפניהם הזדמנויות, גם אם הם מאד מתאימים לכך.

אנו חושבים שכל סוג מגבלה, שניראית או שלא ניראית לעין עשויה להרגיש “שקופה”. וכן עקב חויות חיים משותפות שהיו לנו עם אנשים החיים עם מגבלות פיסיות, הבנו שלהם קשה לקבל אותנו מפני שאנחנו “לא נורמלים” והם כן. לעיתים אף חשנו שבגלל תפיסה זו קיימת התנשאות כלפינו מתמודדי הנפש (יש לציין שאלו רק תחושות אישיות שלנו כקבוצה שלא בהכרח מייצגת את כלל החברה).

לדוגמא, לעיתים אנו מקנאים באנשים עם מגבלה פיסית, מפני שהם לא עסוקים בלהסתיר, והם מקבלים אמפתיה והבנה למצבם ואילו אנחנו לא תמיד יודעים כיצד להסביר את מצבינו הנפשי ורק רוצים כמו כול אדם שיקבלו אותנו ששווים.

אם הייתה לנו הזדמנות לשבת על קפה בשלווה ובנחת עם אדם עם מגבלה פיסית. איזה משפט היינו אומרים לו בכדי לשבור את הסטיגמה ההדדית?

נתחיל במשפט שאמר מאיר אריאל ז”ל. “אני נורמלי להיות נורמלי?” אילו רק כל האנשים עם מגבלה ובכלל כל האנשים בעולם היו מבינים שאין אדם ללא קושי, אז הייתה קבלה גדולה יותר בעולם.

עוד הבנה שהבנו שאם נעים וטוב לי עם אדם שלא משנה איזה מגבלה יש לו, אז זה תלוי באישיות שלי כיצד והאם אני מסוגל ליצור איתו חברות ופתיחות אמיתית וכנה.

חשוב לדעתינו לפתוח את הלב, להפיץ טוב לעולם ולעשות את המיטב לקבל כל אדם באשר הוא ולזכור, שהפתיחות והמודעות מתפתחת וגוברת כל יום בקבלת אנשים עם מגבלות. ולנו כידוע- יש תיקווה.

נרצה לסכם בשני משפטים שנחקקו לנו מהמפגש: “כשאני מקבל שאתה לא מקבל את דעותיי ושאנחנו לא מסכימים ומפה, דווקא מהמחלוקת נתחיל את השיחה” “בוא נשב יחד, נשכח מכל רעשי הרקע ונתייחס אחד אל השני ואל עצמנו כאל אנשים רגילים, כי ברור שכולנו רגילים”.””

כתב וערך ניר שבי, מנהל מערך ידע מניסיון
קבוצת שכולו טוב

?האם הכתבה עניינה אותך
0
4

2 תגובות

  1. ברור שאדם אם מגבלה פיזית מרגיש יותר מקובל בחברה כי החברה מקבלת את זה שהוא פגוע בצורה פיזית ורואים את זה בעניים.אבל נכה נפש זאת כבר סטיגמה שהחברה לא מקבלת והיא רואה בו אדם פסול אם מום וסטיגמה שהמדינה הדביקה לאדם לכל החיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.