סלפי- אביהו מדינה ואילן שאול
"רשת נהדרת ורעיון חדשני, נועז ומבריק". אומר העיתונאי, העורך והמשורר אילן שאול על רשת סיפור חוזר. שאול שהוציא זה עת את ספרו "מלחמתרבות", אסופת ראיונות שערך עם שלל אומנים ואנשי תרבות לאורך 40 שנות עבודה בתחום.
שאול נולד (1952) וגדל בקיבוץ אפיקים. לימודים בבית ספר יסודי בקיבוץ, ותיכון בבית ספר האזורי "בית ירח". בתום שירותו הצבאי בנח"ל באפריל 1974, עזב את הקיבוץ לתל אביב והחל דרכו הארוכה והמתפתלת בעיר הגדולה.
במהלך ה-41 שנים האחרונות כתב וערך ב"ידיעות אחרונות", "להיטון", "לאישה", "עולם האישה", "ראש אחד", "פנאי פלוס", "הפטיש", "אנשים", "ישראל פוסט", "מעריב", האתר "פוסטה" ועוד.
בין השנים 2020-2014 היה עורך התרבות של "מעריב", ב-2015 הוציא ספר שירים ראשון- "אקורדים בשיפוע" (הוצאת עמדה) ו"מלחמתרבות", ספרו השני, יצא בהוצאת אפיק ובעידוד מפעל הפיס.
מה הביא אותך לאגד את כל הראיונות לספר?
צחוק הגורל: הרעיון לספר "מלחמתרבות" לא היה שלי, אלא של עורכת הספר, כרמית ספיר ויץ, כתבת הספרות של "מעריב", שאהבה את "אקורדים בשיפוע" והתעניינה אם יש לי עוד חומרים שמסתתרים במגירה. בין הסיפורים הקצרים ששלחתי לה, צירפתי, כנספח, ארבעה ראיונות שעשיתי עם זוהר ארגוב, זוזו מוסא, זוהרה אלפסיה וג'ורג' עובדיה. הראיונות הותירו בכרמית טעם של עוד, והיא התעניינה אם יש לי "עוד כמה ראיונות כאלה". כשספרתי לה שיש לי עוד מלא ראיונות כאלה, היא אמרה לי: "זה הספר שלך" ו"מדובר באוצר גנוז". מאותו רגע נשלפו ממצולות השכחה עשרים הראיונות הנבחרים עם גיבורי התרבות המזרחים, שעשיתי במהלך 40 שנות עיתונות, שהתאגדו, כדברייך, לספר "מלחמתרבות". אין לי עניין לקשור לראשי כתרים. אני הייתי בסך הכול ה"צינור" שנבחר להוציא אותם לאור. אני כאן בתפקיד העיתונאי. לא הפרשן".
למה "מלחמתרבות"?
אנחנו חיים במדינה שהמושג מלחמה הפך לחם חוקה מיום התהוותה. מלחמה שאף פעם לא די לה. במקביל לכל המלחמות הפורמליות, התנהלה – וממשיכה להתנהל – מלחמת תרבות בין שתי ציוויליזציות מנוגדות שהתנגשו זו בזו. מצד אחד: הקולוניאליזם הציוני-אשכנזי-אירופאי, השולט בכל מנגנוני המדינה, שנולד "בהריון מתוך הרחם". מנגד: יהודי ארצות האסלאם, שנולדו ב"הריון מחוץ לרחם" והפכו בעל כורחם סרח עודף.
למי מבין המרואיינים הכי התחברת? למי פחות?
התחברתי לכולם. הגעתי אליהם כמו "קולומבוס", וגיליתי פלנטה תרבותית בלתי נודעת, אבודה, נטושה, שבורה, נואשת, שנולדה מתוך חורבות הכחדה רוחנית. הריאיון שהכי "עשה לי את זה" היה, ללא ספק, עם זוזו מוסא: המנצח האגדי של תזמורת רשות השידור בערבית. הפגישה הראשונה (היו שתיים) עם זוזו מוסא, הייתה כמו פגישה מחודשת עם אבי עליו השלום. פגשתי, פנים אל מול פנים, יהודי-מצרי מהדור של אבי, שעלה לארץ מקהיר, שיכולתי לשאול אותו, בלי חשבון, את כל השאלות שהצטברו בתוכי מגיל אפס על חייהם הטובים של יהודי מצרים, ועל השבר הנורא בארץ אוכלת יושביה. מוסא, אישר לי, בלי למצמץ, בלי "נכון אבל", את כל מה שסיפר לי אבי ז"ל.
מי עשה לך בית ספר?
זוהר ארגוב ז"ל. הגעתי אליו יומיים אחרי שזכה בפסטיבל הזמר המזרחי עם "הפרח בגני". הייתי בטוח שאני נופל על עוד "זמר קסטות שחור עם מכנסי צינור", וחטפתי נוק-אאוט טוטאלי. זוהר ארגוב ניבא במדויק את כל מה שקרה ל"מוזיקה המזרחית" 20 שנה אחרי, ופתח לי צוהר לגודל הטרגדיה של יהודי ארצות האסלאם בארץ אוכלת יושביה.
זה ספר שמתעד תקופה במוסיקה ובעיתונות. מה השתנה בתחומים האלה מאז להיום?
התשובה הכי טובה לשאלה שלך היא תשובתו של חנוך חסון, שלפני 40 שנה היה בצד שחסם את דרכם של "זמרי הקסטות" לפריים טיים הטלוויזיוני והרדיופוני. ו-40 שנה אחרי, הודה בראיון המשלים: "כל העניין הזה של מי מנהל את הזמר הזה והזה, ומי נותן יותר זמר כזה וכזה – נגמר. עבר. מת. אצל הקהל הרחב, הזמר המזרחי ניצח בג ד ו ל!!! אני לא יודע מה אמרתי אז, ואני לא יודע למה אמרתי את זה, כי היום הדעה שלי הפוכה. הניצחון הוא לא של סשה ארגוב ולא של משה וילנסקי. הניצחון הוא של השירים המזרחים. הזמר הים-תיכוני היום הוא הזמר ששולט".
באיזה סקופים אתה גאה במיוחד?
הסקופ הכי גדול של הספר הוא, ללא צל של ספק, הריאיון עם זוהר ארגוב, יומיים אחרי שזכה בפסטיבל המזרחי עם "הפרח בגני". הייתי בטוח שאעמוד בתור מאחורי צבא של עיתונאים, וגיליתי לתדהמתי שהייתי בדד. בזמן אמת לא ידעתי שיש לי סקופ היסטורי ביד. רק אחרי מותו בנסיבות טרגיות חמש וחצי שנים אחרי, התברר שהייתי העיתונאי הראשון וכמעט היחיד במדינה שראיין אתו, שחשף את העובדה שבניגוד לסטיגמת הנרקומן, הייתה לזוהר ארגוב תפישת עולם חברתית-פוליטית מוצקה, רחבה, מעמיקה, נוקבת וכואבת, שהקדימה את זמנה ב-20 שנה.
מה המסר שרצית להעביר, והאם לפי התגובות הצלחת?
כל יוצר יגיד לך שהמסר הוא תמיד בראשו של הקורא. לאו דווקא של היוצר. אין כאן מסר חד-צדדי. זה לא ספר היסטוריוסופי. המסר ב"מלחמתרבות" מוצפן בו כמו אפיקומן. כל אחד יכול למצוא בו את האפיקומן שלו. זה ספר שמרים את הדמיון. לא סוגר. אם אני צריך להאמין לכל התגובות שקבלתי עד היום, תאמיני לי שאני יכול לפרוש עם חיוך ענק על הפנים.
אילן תודה רבה על הריאיון המעמיק, המון בהצלחה עם הספר החדש מחכים שהוא יגיע לרשת סיפור חוזר!
לאתר סיפור חוזר >> https://rebooks.org.il/
הריאיון בוצע ונכתב על ידי רותי זוארץ מסיפור חוזר חיפה- סופרת, משוררת, עיתונאית ומעבירת סדנאות כתיבה.
