צילום: אביגיל עוזי
"בתקופת הקורונה, כשהספריות הציבוריות היו סגורות, השאלתי ספרים שלי לילדי השכונה וכנראה שאחד מהם שכח להחזיר לי את "גלי כותבת יומן שלישי". בעבר הרחוק, גילוי מהסוג הזה היה מרגיש לי כמו אסון. איך אמצא ספר בן 30 שהוצאת הספרים שלו כבר נמחקה מהמפה? איזה כיף שהיום אפשר להיכנס לרשת, לחפש ולהמתין למשלוח. תודה שאתם קיימים".
שיר מוציאה בימי אלו את ספרה החדש לה "שירלי טמפל קופצת ככה"
איך מגיעים לך רעיונות חדשים לספרים?
"רעיונות לספרים צצים בי על בסיס יומיומי, זה ממש לא בשליטתי, וכשהראש מוצף אני לוקחת פסק זמן להרהורים" מספרת שיר על הפריון האינסופי שלה "יושבת בגינה, עם בירה קטנה, ומנסה לעשות בהם סדר. לחלק מהם אני אומרת "לא, תודה, לכו לחפש כותב אחר", מאחרים אני מבקשת להתאזר בסבלנות עד שיגיע זמנם, ורק אחוז זעיר מהם ממשיך להתפתח בתוכי עד שהוא מבשיל. במבט לאחור, קשה לי לאתר את הסיבה המדויקת שגרמה לי לתת עדיפות לנושא מסוים מפני שמדובר בחיבור נפשי, כזה שבא מהלב ומהבטן, לא משיקולים שכלתניים. לפני שש שנים, כשצללתי לתחקיר בן שנתיים על העדה הבולגרית ביפו של שנות החמישים, איש לא העלה בדעתו שסיפורי ג'אבלייה ומקהלת צדיקוב יכולים להוות בסיס לרב מכר, אבל רותקתי אליהם בחבלי קסם ופשוט לא יכולתי להפסיק".
למה ספרי היסטוריה עכשיו?
"הספר 'שירלי טמפל קופצת ככה' הוא ההתמודדות הראשונה שלי עם רומן היסטורי, והיא לא הייתה קלה עבורי. עד כה, כתבתי אך ורק מהדמיון שאפשר לי חופש פעולה מלא ופתאום, כל אזכור של מקום או אירוע דרש ממני לפשפש בראיונות שערכתי או במסמכים. היה או לא היה? גם הציטוטים בלאדינו, שפה שאינה שגורה בפי, העיקו עלי. איך מבטאים ואיך מנקדים? הרגשתי צורך לבדוק בזכוכית מגדלת אפילו את המילים שנכנסו ללקסיקון המשפחתי שלנו בזכות חמותי הבולגרייה כמו "קוליקו בלאנקו". טוסיק לבן. זה היה הכינוי שלה לנכדיה – ילדיי. לא אחת היה עלי לעצור את הכתיבה עד שאקבל תשובות מהמומחים. זה לא מקרי שכתיבת הספר הזה ארכה כארבע שנים. ככל שהתקדמתי בעלילה הבנתי שעלי להפריד בין התפאורה לבין דמותה של שריקה לוי, גיבורת הספר, שנכנסה למחזור הדם שלי והפכה לחלק בלתי נפרד משגרת החיים שלי. דאגתי לה, רציתי שהיא תמצא את דרכה אל השמחה, למרות ועל אף הצלקות שנותרו בה מילדותה, ומאהבתי אליה נולדו גם האפי אנד, השלמה עם הדברים שאי אפשר לשנותם ובניית חיים חדשים.
אביה של שריקה היה זה שהדביק לה את הכינוי שירלי טמפל, על שום תלתליה הזהובים, וברחוב 60, מול הים, כששריקה וחברותיה התאמנו בקפיצה בחבל ושרו את "שירלי טמפל קופצת ככה" בקצב הדילוגים, המשפט הזה היה עבורה אבן נגף. שריקה, שמשחר ילדותה חלמה להיות זמרת, ידעה שאת החלום הזה היא לעולם לא תצליח להגשים בגלל לקות שפתית. רק בעת שירה האות שי"ן מתהפכת אצלה לאות סמ"ך. כשחברותיה שמעו אותה שרה "סירלי טמפל קופצת ככה" ולעגו לה, היא החליטה להחריש. הספר נפתח כששריקה בת 60, אלמנה, אמא-של וסבתא-של, שגרה במגדל יוקרתי ברמת אביב, אבל הנשמה שלה עדיין בג'אבלייה ואני בטוחה שהיא לא הייתה שורדת את המהפכים הקיצוניים שזימן לה הגורל אילולא הייתה בולגרייה בת בולגרים שתמיד שמחה בחלקה ותמיד רואה את חצי הכוס המלאה. יש בינינו דמיון רב. גם אני, בתחילת דרכי, חששתי שלא אצליח להגשים את חלום הכתיבה שלי. בתיכון הדתי שבו למדתי לא ראו בעין יפה את עובדת היותי כתבת נוער ב"מעריב לנוער". דרשו שאפסיק לפרסם. איימו לסלק אותי מהמוסד החינוכי. אבל איש לא יכול לכבות את הבעירה הפנימית. כשהדרך נחסמה בפניי חיפשתי, כמו שריקה, נתיבים אחרים. בגיל 14 אימצתי שם עט, שיר. זה מה שעושים כשיש מטרה וכשבאמת-באמת רוצים".
איך יוצרים בכ"כ הרבה ז'אנרים של כתיבה?
"בורא עולם, שחנן אותי בכישרון הכתיבה, גם העניק לי את היכולת לגוון, לחדש ולפנות לקהלים שונים. אני עובדת במשרה מלאה כעיתונאית ב"ידיעות אחרונות", אני אוהבת לכתוב לילדים (בעבר לששת ילדיי, בהווה לשמונת נכדיי, כפרה עליהם), לפעמים הרעיון יוצא ממני בשירים ולפעמים בספרים. מבחינתי זה לא "תפסת מרובה", אלא דרכים שונות להבעה, והלוואי שכך יהיה תמיד".
תודה רבה על הריאיון, מחכים לספרים שלך בסיפור חוזר!
לאתר סיפור חוזר >> https://rebooks.org.il/
הריאיון בוצע ונכתב על ידי רותי זוארץ מסיפור חוזר חיפה- סופרת, משוררת, עיתונאית ומעבירת סדנאות כתיבה.
לכל הכתבות של סיפור חוזר לחצו כאן
