גיל הר אבן צילום אוריה תדמור
"במרחק הליכה מביתי יש שתי חנויות של סיפור חוזר. אני מבקרת בהן לעתים קרובות, ותמיד חוזרת הביתה עם שניים או שלושה ספרים"- אומרת הסופרת הקאנונית, גיל הר אבן , שמוציאה ספר חדש, על סיפור חוזר בחייה, "לא פעם גם נעזרתי באתר כדי למצוא ספר שנעלם מהשוק.
נראה לי שסיפור חוזר מחבר אהבה לספר עם אהבת-אדם, וזה בעיניי חיבור מושלם. מעבר לכך, הרושם המתמשך שלי הוא שהמקום הזה עובד בצורה מקצועית מאוד. כלומר, שלא רק הכוונות מעולות אלא גם הביצוע. אני נוהגת להמליץ על הרשת לכל תלמידיי.
גדלתי בירושלים, אני חיה בירושלים, ומגדירה את עצמי כפטריוטית ירושלמית. פעמיים שהיתי בארה"ב כסופרת אורחת. נהניתי מהחוויה, אבל לכתוב באמת – אני יכולה רק בירושלים".
למה קראת לספרך חיים?
"חיים הוא ספרי השמונה-עשר. לפניו פרסמתי רומנים, קבצים של סיפורים קצרים – אחד מהם מקוטלג כמד"ב, ספר תיעודי אחד, שני ספרים לילדים, וקובץ של סיפורים בעקבות המקרא.
בעבר כתבתי גם טורים בעיתונות, אבל כשהתאפשר לי – פרשתי מכך, וכיום אני מסתפקת בכתיבת רשימות על ספרים, וגם זה לעתים רחוקות".
במה הוא שונה משאר ספריך?
"ספריי שונים מאוד זה מזה. סיפורים שונים מזמינים צורות כתיבה שונות, וכיוון שבמהלך שנות עבודתי עלה בי צורך לחקור עולמות שונים – התנסיתי במגוון סוגות.
התמזל מזלי וזכיתי בביטויי הוקרה לעבודתי, ביניהם: פרס ספיר ופרס הספר המתורגם הטוב ביותר בארה"ב – לרומן "שאהבה נפשי"; פרס ראש הממשלה, פרסום של סיפור בשבועון ניו-יורקר, סרט שנעשה לפי אותו סיפור, ועוד."
אני אומרת "מזל" משום שבהצלחות כאלה יש תמיד רכיב של מזל.
"קרוב לשלושים שנה אני מנחה סדנאות כתיבה. והעבודה הזאת יקרה לליבי, ומזינה אותי בהתמדה. היכרות עם אנשים דרך עיסוק בטקסטים מרחיבה את הנשמה".
מה היה הטריגר לכתיבת הספר?
"קשה לזהות טריגר אחד. ברקע לכל ספר שכתבתי התכנסו עניינים רבים שהעסיקו והעסיקו אותי. הגעתי לגיל שבו הרגשתי שאני מסוגלת לכתוב רומן שעלילתו נפרשת על פני עשרות שנים, ושגיבוריו מתמודדים לא עם אתגר אחד אלא עם רצף של אתגרים ממין שהחיים מציבים בפנינו.
נראה לי שבאופן מודע או לא-מודע כולנו נדרשים להתמודד בחיינו עם מה שאפשר לקרוא לו שאלות פילוסופיות גדולות– איך ראוי לחיות? מה באמת חשוב בחיים? איך חיים עם ההכרה שכולנו בני תמותה ופגיעים מאוד?
יואש וקסניה, הגיבורים הראשיים ברומן, מגלמים בחייהם תשובות כמעט מנוגדות".
כמה זמן הספר "הלך אתך"?
"שנים רבות. כלומר, יש בו ביטוי להתנסויות, לדמיונות ולשאלות שהצטברו בי במשך שנים. הכתיבה בפועל ארכה כשנה וחצי".
מה היה הקושי בהוצאתו?
"את כתב היד שלחתי למו"לית האהובה שלי, שרי גוטמן, אחרי הסגר הראשון. תקופת הסגרים הקשתה מאוד על שוק הספרים, והזמן שעבר עד שהרומן יצא לאור היה ארוך מהרגיל. לא הצטערתי. ההשתהות הזאת אפשרה לי להתרחק מעט מהטקסט, ואז לחזור ולערוך בו תיקונים מתוך הסתכלות צוננת יותר.
אהרן אפלפלד נהג ליישן כל כתב יד שלו שבע שנים לפחות. רק אחרי כן היה מוריד אותו מהבוידעם, משכתב ועורך.
למעלת הקדושים שלו לא הגעתי. השהייה של שנים היא דבר שרק יחידי סגולה מסוגלים לו. אבל נראה לי שכל סופר יודע מניסיונו שיש תועלת רבה בהשהייה של טקסט ובצינון".
את בוחנת בספריך את האהבה. איזו זווית הבאת בספר הזה?
"ביצירות אחרות עסקתי באהבה הרומנטית. בספר הזה יש אמנם גם התאהבויות רומנטיות– הן הרי חלק מהחיים – אבל האהבות שבו הן אהבות של אנשים שחיים זה לצד זה מילדות, במשך עשרות שנים. יש בו חבורה שלתפיסתי, יוצרת מעין מולקולה – עם הטוב והרע שיש ב"מולקולה"- והערך והמשמעות של "אהבה", "חברות" ו"נאמנות" נבחנים בתוך החבורה".
איך הרגשת עם סיום הכתיבה? ריקנות או שאת רוצה עוד?
"ספר אף פעם איננו יוצא לאור מיד עם סיום כתיבתו. הוא עובר עוד שלבים, ועד שהם מסתיימים – את בשלה לגמרי להיפרד ממנו. אולי זאת הסיבה לכך שמעולם לא הייתה לי תחושה של ריקנות אחרי שסיימתי לכתוב. כדי לכתוב משהו חדש, כדי לברוא עולם סיפורי חדש, עליי להשתחרר מזה שבו ביליתי קודם. ומה שאפשר לחשוב עליו כ"ריקנות" נתפס אצלי כ"חלל פנוי" – חלל שהשתחרר מסיפור אחד וכעת אפשר יהיה אולי ליצור בו אחר".
מה המוזה שלך?
"זאת שאלה קשה באמת. הייתי אומרת שהמוזה שלי היא לרוב שאלה שמטרידה את נשמתי. משהו שאיננו מניח לי, ושאותו אני רוצה לבחון דרך סיפור, באמצעות גיבורים ועלילה; משהו שאני מתקשה לברר לעצמי בצורות מחשבה רגילות. אני כותבת סיפורים מתוך אמונה שהם ילמדו אותי משהו, ובסיום כל ספר אני שואלת את עצמי: מה למדתי הפעם?
אוסיף אולי שהמוזה חשובה, אבל שחשובה לא פחות העבודה היומיומית, ומדובר תמיד בעבודה קשה ועיקשת. לעתים קרובות מתישה.
יש ימים שבהם המוזה מאירה פנים והכתיבה קולחת. יש ימים שלא. ועל כך העיר יפה פיקאסו: "כשהמוזה תבוא לבקר היא צריכה למצוא אותי עובד".
האם את מתייעצת עם מישהו בכתיבה או שאת מסתגרת בתוך עצמך?
"אני מהמסתגרים. לא משתפת איש במה שאני עושה עד שהספר גמור".
אני לא אומרת, חלילה, שזאת הדרך הנכונה, אבל זאת בלי ספק הדרך שנכונה לי. לתחושתי, אם אדבר על זה לא אעשה את זה. ולתחושתי, יש תהליכים נסתרים שדיבור עלול לפגום בהם.
אוסיף אולי שאני לא בדיוק מסתגרת בתוך עצמי, רק נעה בעולמות מקבילים: עולמו של הסיפור, שבו עלילה הולכת ונרקמת, והעולם הזה, שמלא באנשים שאני אוהבת ובדברים שצריך לעשות – להכין הרצאה, להאכיל את החתולים, לקנות מתנת יום-הולדת, להשתתף בישיבות ולקרצף את האמבטיה."
תודה רבה על הריאיון ובהצלחה עם ספרך החדש!
לאתר סיפור חוזר >> https://rebooks.org.il/
הריאיון בוצע ונכתב על ידי רותי זוארץ מסיפור חוזר חיפה- סופרת, משוררת, עיתונאית ומעבירת סדנאות כתיבה.
